הצגת מחקר על מתבגרים וההשלכות על ויסות רגשי של מתבגרים בפנימייה פוסט אשפוזית.

 

סולטן יואב

מנהל פנימיית עדנים

ופסיכולוג חינוכי בהתמחות

[מאמר המבוסס על עבודת גמר תואר M.A בפסיכולוגיה חינוכית (תיזה)]

 

הקדמה

רגשות הינן חלק בלתי נפרד מההוויה היום יומית והצורך לווסת רגשות שונים, עולה מידי יום ביומו במגוון סיטואציות. אין עוררין על כך שהצורך לווסת רגשות הינו חלק מרכזי בכל שלבי ההתפתחות האנושית, מינקות והילדות המוקדמת (Calkins & Hill, 2007; Fox & Calkins, 2003; Saarni, 1999; Carlson, Moses & Claxton, 2004; Kopp, 1982) דרך גיל ההתבגרות ועד הבגרות (Stegge & Terwogt, 2007; Harris, 2008; Gross, 1998; Gross & John, 2003; Gross, Richards, & John, 2006  ). ניכר כי סגנונות הויסות הרגשי מתהווים עם התפתחות האדם ונשארים פחות או יותר קבועים במהלך החיים וכי התערבויות ישירות לשינוי אסטרטגיות לויסות אינן מניבות תוצאות משמעותיות (Thompson, 1994; Gross et al., 2006 ). בחלקו הראשון של מאמר זה אציג מחקר אמפירי שמטרתו ביסוס קשרים תיאורטיים וסטטיסטיים של אסטרטגיות לויסות רגשי עם משתנים נוספים מתחום הקוגניציה, אישיות ותפיסות לגבי ידע ולמידה. ביסוס קשרים מסוגים אלו עשוי להאיר על משתנים אשר התערבות במטרה לשנותם או למתנם, תוכל להשפיע באופן עקיף על האסטרטגיה לויסות רגשי. מכאן אמשיך לפרט על תחום ויסות הרגשות וכן על המשתנים אשר ברצוני היה לבסס עימם את הקשרים הנ"ל: תפיסות לגבי ידע ולמידה (אפיסטמולוגיה), הצורך בסגירות (Need for Closure) והצורך בקוגניציה (Need for Cognition). לאחר מכן, אציג את הקשרים בין שלושת המשתנים האחרונים לויסות רגשות כפי שעולה מן הספרות המחקרית ומהמחקר הנוכחי. בחלקו השני של מאמר זה נעמוד על היישומים שיכולים להיות למחקר ומסקנותיו על אוכלוסיות קצה בפנימיות פוסט אשפוזיות, אשר אחוז גדול מחוסיהן מחזיקים קושי משמעותי בויסות הרגשי.

 

חלק א'– הצגת המחקר

רקע

ויסות רגשות

בראייתו את הויסות הרגשי, מאמץ Gross (1998) גישה אבולוציונית הרואה אמוציות כנטיות תגובה התנהגותיות ופיזיולוגיות שהן תוצר של סיטואציות קריטיות מבחינה אבולוציונית. בני אדם נתקלים פעמים תכופות בסיטואציות אשר גורמות להם לווסת את אותן נטיות התגובה הללו, ויסות זה מתבטא בין היתר בשיטות להפחתת הרגש או עצמתו.  Gross (1998) מגדיר ויסות רגשות כתהליכים שבאמצעותם אנשים משפיעים על אילו אמוציות יחוו, מתי יחוו אותן וכיצד הם יבטאו ויחוו את האמוציות הללו. לטענתו, הויסות עשוי להיות מודע או לא מודע, אוטומאטי או נשלט ומשפיע על מספר רמות בתהליך שהוא מכנה "תהליך ערור הרגש": רמה חווייתית, התנהגותית, קוגניטיבית ופיזיולוגית. הגדרה עדכנית יותר טוענת כי ויסות רגשות הינו תהליך היוזמה, ההימנעות, העיכוב, השימור או המודולציה של צורתם, עוצמתם ומשכם של מצבים רגשיים פנימיים והתהליכים הפיזיולוגיים המוטיבציוניים וההתנהגותיים הנלווים אליהם. כלומר, הויסות הרגשי מטרתו הסתגלות רגשית ביולוגית או חברתית או לחלופין לשם השגת מטרות אישיות (Eisenberg & Spinard, 2004).

Gross (1998; 2002; 2003) הגה מודל תהליכי של ויסות רגשות המציג מספר אסטרטגיות לויסות וכן כיצד ניתן להבחין בין אותן אסטרטגיות לאורך רצף הזמן של התהוות תגובה רגשית. לטענתו, אסטרטגיות שונות לויסות רגשות מובחנות באמצעות נקודת הזמן בה היא הכי יעילה על קו הזמן של "תהליך ערור הרגש". באופן כללי ניתן לומר כי קיימות אסטרטגיות לויסות לפני שהרגש התעורר במלואו (Antecedent-focused ER) ואסטרטגיות לויסות לאחר שהרגש התעורר במלואו (Response-focused ER). Gross (2002) עומד במאמרו על כך כי תהליך ערור הרגש מורכב מחמישה שלבים אשר מכל אחד מהם נגזרות אסטרטגיות שונות לויסות:

סוגיה הנגזרת מתוך המודל הינה האם ישנן אסטרטגיות ויסות יעילות יותר מאחרות. על מנת להתייחס לסוגיה זו נערכו מחקרים ניסויים ובינאישיים רבים אשר התמקדו בשתי אסטרטגיות ויסות עיקריות אשר שתיהן מערבות ויסות רגשות "כלפי מטה":

1. הערכה מחדש קוגניטיבית (Cognitive Reappraisal) – צורה של שינוי קוגניטיבי אשר מערב פירוש מחדש של סיטואציה העשויה לעורר רגש כך שמשתנה ההשפעה הרגשית שלה, כלומר, האדם משנה ונותן לסיטואציה פרשנות אובייקטיבית. אסטרטגיה זו מופעלת לפני שהרגש התעורר במלואו ומשנה את מסלול הרגש וכך מפחיתה את השפעותיו. לדוגמא: חייל ההולך אליי קרב מרגיש קושי רב לירות על אנשים, הערכה מחדש קוגניטיבית עשויה להיות "אני לא הורג אנשים, אני מציל את המדינה שלי". דוגמא נוספת: ילד אשר חווה דחייה בבית הספר עשוי לחוות רגשות קשים. הערה מחדש יכולה להיות: "הם לא בוחרים בי לקבוצה בכדורסל כי הם כנראה מקנאים בי".
2. דיכוי התנהגותי (Expressive Suppression)- צורה של ויסות תגובה אשר מערבת עיכוב של התנהגות הבעתית של רגש כגון הבעות פנים כדוגמת, שחקני פוקר אשר שומרים על "פני פוקר" בזמן המשחק. אסטרטגיה זו שהוכחה כיעילה במידה מסוימת, מופעלת לאחר שהרגש עורר במלואו ולכן קשה יותר להפעילה והיא צורכת משאבים רבים יותר (Gross & Levenson, 1993 מתוך Gross et al., 2006).

תפיסות לגבי ידע ולמידה (אפיסטמולוגיה)

אפיסטמולוגיה אישית הינה תחום מחקר הנעתר לשאלה 'כיצד אנו יודעים?' ובודק מהם התהליכים בהם אנו לומדים ומצדיקים ידע. כלומר, שונות בין אנשים באמונותיהם לגבי כמה מימדים מרכזיים, המהווים עמוד תווך בהבניית הידע האנושי: כיצד האדם רואה ידע כמשהו קבוע או משתנה; המידה בה אדם מאמין כי מקורו של הידע הינו חיצוני אשר נספג אל העצמי, או שמא הידע עולה מתוך העצמי(כלומר עד כמה האדם הינו שותף פעיל ברכישת הידע);  וכיצד אדם מצדיק ידע (כלומר כמה אדם תופס ידע כמשהו אובייקטיבי). באופן כללי לצורך המחקר חילקנו את האנשים לשני סגנונות: אובייקטיביסטים- כאלה שמאמינים שישנה אמת אחת, וסובייקטיביסטים- כאלה שמאמינים שסובייקטיביות מתווה את האמת.

הצורך בסגירות קוגניטיבית

הצורך בסגירות הינה הנטייה של אדם לשאוף לקבל תשובה כלשהי על שאלה במטרה להימנע ממצב של חוסר בהירות וחוסר וודאות. כאשר הצורך בסגירות הינו גבוה מתרחשים שני דברים: האדם חווה מידה של דחיפות להשיג סגירות, דבר המגביר את חיפושיו אחר כל סיבה הגיונית וכל פתרון שמתאים למצב. כמו כן, קיים צורך לשמר את מצב הסגירות, דבר המוביל לנטייה לשמר את הידע הקיים, ולכן נתפש כתכונה יציבה יחסית בעלת הבדלים בין אישיים גדולים. הצורך בסגירות קוגניטיבית מתבטא בכמה אופנים: המידה שבה האדם מייחס חשיבות לכך שבעולמו יהיה סדר, המידה שבה האדם חש אי נוחות מעמימות וממצבים לא ודאיים, המידה שבה האדם חש צורך להגיע להחלטות מהירות, המידה שבה האדם פתוח לקבל מידע שונה מהמידע שהוא מכיר, והמידה שבה לאדם חשובה יכולת הניבוי של מצבים.

הצורך בקוגניציה

"עד כמה אנשים אוהבים לחשוב על דברים"… הצורך בקוגניציה כנטייה של האדם להיות מעורב וליהנות מפעילות מחשבתית מאתגרת ברמות שונות. בדומה לצורך בסגירות, אף בצורך בקוגניציה קיימים הבדלים אינדיווידואליים רבים כך שגבוהים בצורך בקוגניציה ייטו למצוא היגיון ולוגיקה באמצעות חיפוש מידע, חשיבה על מידע ולעבדו, ואילו נמוכים בצורך בקוגניציה להימנע מאופרציות אלה וייטו להסתמך על חשיבה יוריסטית ועל השוואה חברתית לשם אותה מטרה.

המחקר הנוכחי

המחקר בחן את הקשר שבין תפיסות לגבי ידע ולמידה, הצורך בסגירות, והצורך בקוגניציה לבין ויסות רגשי בקרב מתבגרים. ניתן לומר, כי קיים צורך בבדיקה ישירה של הקשר בין אסטרטגיות לויסות רגשי לבין המשתנים הללו ולצורך זה הן משמעות תיאורטית והן משמעות מעשית-פרקטית. הבנה של הקשרים הללו עשויה להוות בסיס להתערבויות בתחום הויסות הרגשי באופן עקיף לאור היעדר ממצאים חד משמעיים לגבי התערבויות ישירות בתחום זה. במחקר שיערתי שיימצא קשר סטטיסטי בין המשתנים הללו לבין ויסות רגשי ואף יוכלו לנבאו במידה מסוימת.

במחקר השתתפו 140 מתבגרים מכיתות י' משני בתי ספר בבאר שבע. הנבדקים מילאו שאלונים שמדדו את המשתנים הקוגניטיביים הרלוונטיים וכן מדדו את ההשתייכות של כל אדם לאסטרטגיית ויסות רגשי מועדפת (הערכה מחדש ודיכוי התנהגותי).

תוצאות המחקר

המחקר הראה תמונה מעניינת של מערכת קשרים בין חלק מהמשתנים הקוגניטיביים וכן המודל של היכולת לנבא את אסטרטגיית הויסות הרגשי קיבל מובהקות סטטיסטית. נמצאו קשרים חיוביים בין שלל המשתנים הקוגניטיביים המנבאים שנבדקו במחקר (הצורך בקוגניציה, הצורך בסגירות קוגניטיבית והתפיסה לגבי ידע (אובייקטיבית וסובייקטיבית). כלומר, נראה לפי המחקר שהמשתנים הקוגניטיביים "הולכים ביחד" ותומכים זה בזה. עוד תוצאה משמעותית של המחקר כי מלבד לתפיסות על ידע, נמצא כי למשתנים הקוגניטיביים קשר חיובי עם האסטרטגיה לויסות רגשי באופן הבא:

נערים שגבוהים בצורך בסגירות ייטו להשתמש בדיכוי התנהגותי כאסטרטגיית ויסות רגשי,

ונמוכים בצורך בסגירות ייטו להשתמש בהערכה מחדש.

נערים שגבוהים בצורך בקוגניציה ייטו להשתמש בהערכה מחדש כאסטרטגיית ויסות רגשי,

ונמוכים בצורך בקוגניציה ייטו להשתמש בדיכוי התנהגותי.

מעבר לכך הממצא החשוב ביותר הינו כי מודל הניבוי שהוצע במחקר קיבל מובהקות סטטיסטית. כלומר, לכל המשתנים הקוגניטיביים יחד זיקה למשתנה הויסות הרגשי. במילים פשוטות, יש לנו יכולת ניבוי מסוימת של איזה אסטרטגיות ויסות רגשי ישתמשו נערים, לפי הצורך בסגירות שלהם או הצורך בקוגניציה שלהם. למעשה נמצאה כאן דרך עקיפה להשפעה על הויסות הרגשי באמצעות ערוץ קוגניטיבי

סיכום

היישומים הפרקטיים של המחקר הנוכחי עשויים להיות משמעותיים ביותר. ניכר כי ישנם במודל המובהק משתנים בעלי קשר משמעותי עם הויסות הרגשי. כאמור, אחת ממטרות המחקר הייתה לחפש דרכים עקיפות להשפיע על שינוי או גמישות בבחירת אסטרטגיית ויסות רגשי במטרה לשפר איכות חיים של אנשים. במחקר נראה כי שינוי במשתנים קוגניטיביים עשוי לבוא יחד עם שינוי במשתנה הויסות הרגשי. גם אם מדובר בשינויים קטנים, עבור אוכלוסיות מסוימות, שינוי קטן ככל שיהיה עשוי להיות קריטי. למשל, אוכלוסיות קצה כמו ילדים הסובלים מהפרעות התנהגות קשות, התפרצויות אלימות או אף הפרעות נפשיות, עשויים להיתרם אף מהשינוי הקל ביותר, אשר יכול להוות הקלה בתופעה ובמצוקה שחווה האדם הסובל או סביבתו. בקרב אוכלוסיות אלה ההקלה הקטנה ביותר עשויה לתרום רבות לשינוי ולהוות צעד בדרך לריפוי.

 

חלק ב'– יישומים והשלכות מסקנות המחקר על מתבגרים בפנימייה פוסט אשפוזית

לפי נתוני משרד הבריאות (2012) כ-12% מהמתבגרים בישראל סובלים מהפרעות נפשיות שונות מכל קצוות קשת ההפרעות הרגשיות והפסיכיאטריות. רובם הגדול מקבלים טיפול אמבולטורי כלשהו במסגרת הקהילה (טיפול אמבולטורי- טיפול פסיכיאטרי שאינו כרוך באשפוז בבית-חולים). המתבגרים אשר זקוקים לטיפול בתי חולים מתאשפזים בשבע מחלקות אשפוז פסיכיאטרי לנוער ברחבי הארץ. אשפוז בדרך כלל נקבע לפי מספר קריטריונים חשובים כגון מצב קליני, רמת תפקוד, רמת מסוכנות לסביבה ולעצמי, משאבי המשפחה להתמודדות עם הנער ועוד נתונים פנימיים של מצב המחלקות השונות. כאשר המערכת המשפחתית והקהילתית אינה מסוגלת להכיל ולטפל בקשייו של הנער, הוא מופנה לאבחון וטיפול במסגרת אשפוזית. ילדים אשר נראים כי עשויים להפיק תועלת ממקום שאינו אשפוזי אך עדיין יכול לספק מענים טיפוליים משמעותיים מופנים ל"חלופה לאשפוז" בשביל למנוע אשפוז מלא.

במשך שנים רבות הייתה דילמה ברמה הלאומית לגבי אוכלוסיית קצה זו, למעשה, ילדים שיצאו אשפוז פסיכיאטרי נחשבה היו אוכלוסייה ש"נפלה בין הכיסאות". ברמה הלאומית היה משחק פינג-פונג לגבי הסוגיה על מי מוטלת האחריות לטיפול בילדים שיצאו מאשפוז. משרד הרווחה טען כי אוכלוסייה זו הם "חולים" וזקוקים לטיפול- ולכן זה לטיפול משרד הבריאות. אולם, משרד הבריאות טען חזרה כי אוכלוסייה זו יצאו מבית החולים, כלומר, הם בריאים במידה מסוימת וצריכים שיקום ומוסדות רווחה, הווה אומר לטיפולו של משרד הרווחה. לאחר שנים של נפילה בין הכיסאות הוחלט כי משרד הרווחה לוקח את האחריות על אוכלוסייה זו בתוך שירות ילד ונוער של משרד הרווחה. כחלק מצעד זה הוחלט על הקמה של פנימיות פוסט אשפוזיות שיוכלו לתת מענה לאוכלוסיית הילדים והנערים שיוצאים מאשפוז פסיכיאטרי ולתת להם מענה טיפולי הולם.

אוכלוסיות החניכים בפנימייה הפוסט אשפוזית מורכבת ביותר, עם שילוב וריבוי קשיים. בולטת ביותר השונות הגבוהה ביניהם, הן ברקע המשפחתי והסוציו-אקונומי והן במאפייני קשייהם. עם זאת ניתן לאפיין באופן כללי מספר תתי קבוצות של אוכלוסיות: 1) "חולים" – תמונה קלינית של מאפיינים פסיכיאטריים על רקע מחלתי. סכיזופרניה, הפרעות אפקטיביות, דכאון, הפרעות אישיות (לרוב משולב עם מרכיב נפשי כלשהו), הפרעות חרדה וכדומה. 2) אוכלוסייה "במשבר"- רקע סוציו- משפחתי- תרבותי שהוביל למשבר או טראומה שכלל קריטריון נפשי כמו אבדנות או דכאון וכדומה. אך הקריטריון הנפשי אינו על רקע מחלתי. 3) אוכלוסייה של קשיי התנהגות בשילוב עם קשיים רגשיים משמעותיים. תמורות של השנים האחרונות במאפייני החניכים- התנהגותיים והפרעות התנהגות (CD, ODD). 4) אוכלוסיית "לא מאובחנים"- בעיות נוירולוגיות שונות, בעיות רגשיות שונות, יכולים היו להתאים גם במקומות אחרים (פנימיות שיקומיות וכו').

בשל המאפיינים לעיל, מזמנת המציאות של מתבגרים אלו קשיים לא מבוטלים ורמת דחק משמעותית. בפנימייה פוסט אשפוזית הנער נמצא במצב בסיסי של דחק מוגבר בהרבה ביחס לנערים מני גילו אשר אינם גרים בפנימייה. לרמת דחק ראשונית גבוהה זו סיבות מגוונות שלעיתים עשויות להופיע בו זמנית אצל נער נתון. להלן סיבות אפשריות לכך: סיבות פיזיולוגיות: מהלך או התפתחות מחלה, עייפות רבה, קשיים בשינה, קשיים באכילה, רעב, שימוש בסמים או אלכוהול. סיבות הקשורות להפרעות נוירולוגיות: היפראקטיביות, אימפולסיביות, הפרעות קשב וריכוז. סיבות משפחתיות: עורף משפחתי לא קיים, או עם קושי משמעותי בתפקוד, מצב סוציו-אקונומי, וכמובן עצם ההשמה במסגרת חוץ ביתית. סיבות הקשורות לאירועי חיים חיצוניים: לחץ שמקורו בלימודים, לחץ שמקורו בהכרח להשתתף במשחק החברתי במציאות של פנימייה, ההתמודדות עם סטיגמה, וכמובן החוקים והגבולות של המסגרת. סיבות פסיכולוגיות: טראומת עבר, ערך עצמי ודימוי עצמי נמוך, דפוסי אישיות לא אדפטיביים.

רמת הדחק התחלתית זו מזמנת מציאות לא פשוטה עבור נערים ונערות בפנימיות הפוסט אשפוזיות, אשר בתורה מביאה, יחד עם גורמים פנימיים להופעתן של התנהגויות קשות. כדרכי התמודדות אנו לעיתים קרובות רואים התנהגויות תקפניות מוחצנות (התפרצויות זעם, אלימות מילולית ופיזית, והתנהגות מתריסה) ומופנמות (היסתגרות והתכנסות, חוסר שיתוף פעולה, התנהגות אבדנית וכן פגיעות עצמיות) אשר ברוב המקרים מביאים לרגיעה כסוג של קתרזיס של סערת הרגשות אותה חווים נערים אלה. למעשה, לנערים בפנימיות פוסט אשפוזית עולה צורך גדול לווסת את רגשותיהם בשל העובדה כי הסיבות הרבות למצב של רמת דחק גבוהה מכניסה אותם לסערת רגשות לעיתים תכופות ביותר. בכך, מנגנוני הויסות הרגשי של נערים אלה מאותגרים מידי יום ומידי שעה. אין ספק כי לאור מאפייניהם של הנערים והנערות בפנימיות פוסט אשפוזיות, הם חווים קשיים משמעותיים בויסות הרגשי והסכמות האוטומאטיות שלהם התפתחו כדרכים לא אדפטיביות לויסות הרגש. לאור זאת, חלק בלתי נפרד מהתהליך הטיפולי אשר הנערים עוברים בפנימיות כולל פיתוח יכולת שליטה בכעסים ולמידה של אסטרטגיות ויסות רגשי אדפטיביות יותר. למשל, לימוד של נער בעת צורך לויסות רגשי לאור כעס גדול לעשות פעילות ספורטיבית כמו ריצה, במקום תגובה אוטומאטית של אלימות או וונדליזם. במונחים של Gross, מדובר בדוגמא זו על לימוד אסטרטגיה שמכוונת למצבים לאחר שהרגש התעורר במלואו. דוגמא נוספת הינה לימוד נערה לקיים דיבור עצמי חיובי סביב פירוש לא נכון של סיטואציות חברתיות, במקום התגובה האוטומאטית של פגיעה עצמית. במקרה זה במונחיו של Gross, מדובר על אסטרטגיה של שינוי פירוש קוגניטיבי.

כפי שהוצג בחלקו הראשון של המאמר, בספרות המקצועית נראה כי לא פשוט כלל לשנות אסטרטגיית ויסות רגשי בצורה ישירה. מסקנות המחקרים השונים בתחום אינם מספקים תשובה חד משמעית בשל העובדה שהתערבות ישירה מוצגת כלא תמיד יעילה. אסטרטגיות ויסות שאינן אדפטיביות התעצבו במהלך ההתפתחות כתגובה אוטומאטית של המתבגר, כתוצאה מאירועי חיים משבריים, מחלה או סיבות אחרות אשר תוארו קודם לכן. השאיפה במהלך הטיפול בזמן שהותם בפנימייה, להיות אבן דרך חדשה בהתפתחות ולנסות ללמדם דרכים שונות לויסות הרגש. בדומה למסקנות הנשאבות מהספרות המחקרית, גם בפנימיות פוסט אשפוזיות אנו רואים כי שינוי משמעותי ביכולת לווסת רגש הינו איטי, סיזיפי ולעיתים אף לא מצליח, אלא אנו עדים אך ורק להפחתה של ארועים קשים הקשורים לאסטרטגיות ויסות רגשי לא אדפטיביות (למשל, ירידה משמעותית בתכיפות התפרצויות הזעם, ולא שינוי אסטרטגיה). למרות שזהו הישג בלתי מבוטל ברמה הטיפולית, היינו רוצים לא רק להפחית סימפטומים אלא גם ללמדם דרך חדשה ואסטרטגיות אחרות לויסות רגשי, שכן עם סיום חניכותם בפנימיות יצטרכו להשתלב בקהילה ובחברה. עם סיומם ובמציאות של "החיים בחוץ" לעיתים קרובות לא די בהפחתת סימפטומים אלא יש צורך אמיתי לשינוי ולדרכי התמודדות מקובלים ואדפטיביים. (למשל: למרות התקדמות משמעותית, גם התפרצות זעם אחת במקום עבודה, בבגרותם, יכולה להביא לפיטורין).

לכן, לאור כל הנאמר, ולאור מסקנותיו של המחקר שהוצג בחלק א', נראה שיש צורך לחשוב גם על דרכים עקיפות להשפיע על יכולת הויסות הרגשי. הקשר שנמצא ומודל הניבוי שהוצג במחקר יכול לשפוך אור על דרכים עקיפות שכאלה, ולתת מקום לעבודה פרקטית דווקא על ערוצים קוגניטיביים ואלו בתורם יוכלו להשפיע על הויסות הרגשי (שהרי נמצא קשר ויכולת ניבוי של ויסות רגשי על ידי משתנים קוגניטיביים). למשל, אמדן לגבי מטופלים של הנטייה שלהם בצורך בקוגניציה וסגירות וניסיון לשנות ולאתגר משתנים אלה. במחקר נמצא קשר חזק בין הצורך בקוגניציה לבין אסטרטגיית ויסות הערכה מחדש (שנמצא אדפטיבית יותר מדיכוי התנהגותי בגלל ש"מתערבת" לפני שהרגש מתעורר במהירות), כך שעידוד ותרגול של שימוש בשכלתנות וקוגניציה כדי לעבד מצבים רגשיים יכולה בתורה לסייע באופן עקיף על השימוש באסטרטגיה מתאימה יותר. ניתן לחשוב על פרוטוקול טיפול רגשי המשלב בתוכו אלמנטים קוגניטיביים התנהגותיים. למשל, אימון קוגניטיבי בייחוסים פנימיים וחיצוניים, אימון בניתוח שכלתני של סיטואציות רגשיות הדורשות ויסות ואימון בדיבור עצמי חיובי. תיאורים נרטיביים של סיטואציות ואירועי חיים נמצאו במחקרים קשורים בשינוי התפיסה העצמית של הצורך בסגירות קוגניטיבית. היכולת של הנער או הנערה לחפש סגירות קוגניטיבית למשל, קשורה ליכולת שלו לשאת אי ודאות, לחפש סדר וארגון במציאות ולהיות החלטי. כל אלה בתורם עשויים להשפיע על היכולת שלו לווסת את רגשותיו באופן תואם ובונה יותר.

לסיכום, נטייתם של מטפלים רבים בבואם לסייע בשינוי ויסות רגשי הוא שימוש ישיר והתערבות ישירה בערוץ הרגשי. עם זאת, מאמר זה מציע שינוי בתפיסה שעשויה להניב תוצאות טובות אף יותר מהתערבות ישירה, באמצעות עבודה על יכולות קוגניטיביות מארגנות שבתורן יסייעו בויסות הרגשי. טיפול ודיבור על חלקים קוגניטיביים ושכלתניים אף יכולים להיות פחות מאיימים עבור הנערים והנערות בפנימיות, מאשר דיבור על עולמם הרגשי שלעיתים הצוהר אליו פחות נגיש. חשוב להבין כי אין מדובר בשכלתנות ורציונליזציה כהגנה על העצמי הרגשי, אלא מאמץ לשינוי "ערוץ" במטרה להקל על מצוקותיהם של נערים ונערות בפנימיות פוסט אשפוזיות בכל הנוגע ליכולות הויסות הרגשי שלהם.

חשוב לזכור כי למרות השינויים והתהליכים האיטיים והממושכים שעוברים חניכים בפנימיות בתהליך הטיפולי, יש לנצל כל דרך ו"ערוץ" אפשרי "להגיע" אל הנער, ואפילו ההקלה הקטנה ביותר עשויה לתרום רבות לשינוי ולהוות צעד בדרך לריפוי.